אָבִינוּ, הינה תערוכת מחווה לרותי חינסקי אמיתי שהלכה לעולמה בטרם עת בינואר 2024, כאשר היא בשיא עבודת מחקרה בתכנית השהות לה-סיטה בפריז. על תערוכה רגישה ועדינה זו, העוסקת ביחסי בנות ואבות, עמלה רותי במהלך השנה האחרונה לחייה. לאחר מותה, עופר, בן זוגה לחיים של רותי מסר לידיי את רשימת האמניות והעבודות שבחרה רותי מבעוד מועד וכן גם רשימות ובהן הפניות למאמרים ורפרנסים פסיכואנליטים הדנים ביחסי בנות ואבות ובתחום הופעת קשרים משפחתיים אלו במיתולוגיות. מלאכת האוצרות של רותי נקטעה באיבה. בין הרשימות שנמסרו לידיי כתבה רותי שורה אחת ובה מספר שאלות מנחות המרמזות לכוונותיה האוצרותיות: "עד כמה היחסים בין הבנות לאביהן השפיעו על אמנותן והתוו אותם? באיזו דרך? מה היה גלוי ומה סמוי? מה הרגע המכריע? לעיתים אלו דברים שמתבהרים בהמשך."מה היו מחשבותיה של רותי ולאן תכננה לכוון את הזרקור התימתי? - לא אדע בוודאות לעולם. שיחותיי עם האמניות חשפו בפניי מגוון יחסי בנות-אבות. המשותף לכולן היו מאפיינים דומים של נוכחות/היעדרות האבות בחייהן, וכן הקשרם לתפיסות חברתיות ותרבותיות חובקות עולם.
כך, יצאתי למסע מחקרי כשבבסיסו השאלה: מהי אבהות? .........................................
נורית ירדן, Black&white, 2010, צילום
במשך שנים רבות עסקה נורית ירדן בחומרים מהאלבום המשפחתי שלה, מתוך רצון לבחון מה התצלומים בו חושפים ומה הם מסתירים. בתערוכה מוצגות שלוש עבודות שנוצרו מתוך ארכיון השקופיות המשפחתי שאביה, שהיה צלם חובב, צילם בילדותה בתקופה בה המשפחה שהתה בפריז. בכל אחת מהעבודות מוצג תצלום מוכפל בפורמט של דיפטיך. מתחת לכל זוג תצלומים זהה מופיעות כותרות שונות וסותרות. האחת מתארת מצב שמח, רגע של אושר, כפי שבדרך כלל אנחנו נוטים להכניס לאלבום המשפחה. הכותרת השנייה משקפת את המציאות האמיתית כפי שהייתה בזמן הצילום. בכך, מוסיפה נורית שכבת משמעות לפענוח הסיפור המסתתר בם ומכתיבה את האופן שבו הצופה יפרש את התצלום. פעולות הגדלת התצלומים, שכפולם והוספת הטקסטים, חושפות את הסדקים שבמערכת היחסים המשפחתית ואת הפער שבין המציאות לבין מראית העין שהתצלומים יוצרים. עבור נורית זו דרך לבחינה ולפענוח אלבום המשפחה כמייצג של פנטזיה אולטימטיבית לאושר.